אנשי חינוך ומדריכים יקרים, אני ממש יושב וכותב את השורות האלו בתוך מציאות שלא פשוטה לאף אחד מאיתנו. מציאות שבה לוח השעות משתנה בכל רגע, פעילויות מתבטלות, אזעקות קוטעות שגרה, והילדים, מה עם הילדים? הם פשוט לא מצליחים להבין מה קורה סביבם. הם באים לבית הספר, לשיעור או לפעילות, עם חששות, עייפות, תסכול ורצון פשוט להיות ילדים שמחים. חלק מהם יביעו את זה בגלוי בכעס, בשאלות ואפילו בבכי. אבל רובם לא יגידו מילה. הם פשוט יישבו שם. פחות מרוכזים, פחות מחוברים.
במאמר הזה ננסה להתבונן לעומק במה שעובר על הילדים שלנו (ועלינו!) בתוך תקופת מלחמה:
מה עובר עליהם מתחת לפני השטח? איך זה משפיע עליהם רגשית, לימודית וחברתית? ואיך אנחנו יכולים, דרך כלים פשוטים של פעילות ODT, להחזיר להם תחושת שייכות, ביטחון, ורגע אחד של נשימה. נדבר על סוגים שונים של קשיים שהילדים חווים, על התפקיד שלנו כמבוגרים בסיטואציה, ועל דרכי התמודדות מעשיות ורגישות דרך עולם ה־ODT.
אז מה הילדים חווים במציאות של מלחמה?
אין ספק שמצב מלחמה הוא מצב שמערער את הילדים מכל מיני בחינות, הן אישית, הן לימודית והן חברתית. בואו ננסה להבין קצת יותר מה הם חווים:
פחד וחרדה
ביטויי חרדה אצל ילדים לא תמיד נראים כמו בכי או הצהרה ברורה של "אני מפחד/ת". לפעמים זה מגיע דרך חוסר ריכוז, תגובתיות גבוהה, התכנסות או דווקא היפראקטיביות. המציאות הביטחונית מכניסה את הגוף והנפש שלהם למצב מתמשך של "כוננות", בלי שיש להם כלים לעבד את זה.
חוסר יציבות לימודית וחברתית
כשהלימודים מתבטלים שוב ושוב, קשה לבנות שגרה. קשה להרגיש חלק. הכיתה לא באמת מתגבשת, קשרים נבנים ומתנתקים בקלות, ויש תלמידים שפשוט "נעלמים" לתוך עצמם ונעלמים מהמסגרת.
בלבול פנימי וחיצוני
אף מבוגר לא יכול לתת להם הסברים אמיתיים ולומר להם שאין באמת ממה לחשוש. לכן הרבה פעמים הם נתקלים בהסברים לא ברורים או בחוסר הסברים לגבי המצב. וחשוב לדעת ולהבין, הם מרגישים את הפחד גם אם אנחנו לא מדברים עליו, והשתיקה סביב זה לפעמים רק מחמירה את חוסר האמון והבדידות.
ומה איתנו, המדריכים והמורים?
גם אנחנו חיים את אותה מציאות. גם אצלנו יש פחדים, אי-ודאות, ילדים בבית או חברים בחזית. ובתוך כל זה ,אנחנו באים להדריך וללמד בניסיון להחזיק את השגרה עבורנו ועבור הילדים. אבל דווקא מהמקום הזה, דווקא מתוך השבריריות, נוצרת ההזדמנות.
אנחנו לא צריכים להעמיד פנים שהכל כרגיל. להפך, האנושיות שבנו, הקשב שלנו, הנכונות להיות שם עם הילדים ולא "מעליהם", היא עצמה משאב חינוכי עצום.
אז מה כן אפשר לעשות? ואיך ODT נכנס לתמונה?
כאן נכנס הכוח של הפעילות הקבוצתית, ושל ODT בפרט, ככלי מחבר, מחזיר תחושת שליטה, ומייצר קרקע בטוחה, דווקא בתוך חוסר היציבות.
פעילות שמחזירה שליטה לגוף
משימות פיזיות פשוטות שדורשות פעולה יחד, מחזירות את הילדים להיות מחוברים לגוף, לנשימה ולנוכחות בכאן ועכשיו.דווקא בפעילות פיזית, הילד פתאום "מרגיש" את עצמו שוב, דבר שמחזיר לו תחושת מסוגלות שאבדה לי במהלך השהייה הממושכת בבית.
פעילות קבוצתית שמייצרת חיבור
משימות הדורשות שיתוף פעולה אמיתי כמו "מסלול עיוור" או "חבל מתגלגל", יוצרות קרקע מחודשת לקשר. הילדים נדרשים להקשיב, להוביל, לעזור, והתפקידים מתערבבים. ככה ילדים שנשארו בצד, מקבלים שוב מקום.
פעילות שמעבדת רגש מבלי לשאול "איך אתם מרגישים?"
דווקא כשאנחנו לא שואלים ישירות, הילדים מרשים לעצמם להביע. אתגרי "אמון", תרגילי תנועה עם עיניים עצומות, או אפילו משחקי דממה, עשויים ליצור מרחב רגשי, לא מילולי שבו עולים דברים בלי שצריך לדבר עליהם.
מדריך שמעניק ביטחון שקט
אנחנו לא צריכים להבטיח שיהיה טוב. רק לשדר שהנה, אנחנו כאן, ביחד. הפעילות שלנו היא קרקע והנוכחות שלנו היא יציבות עבור הילדים.
לסיכום, המלחמה לא פוגעת רק בכלכלה או במערכת הביטחון, היא גם פוגעת בביטחון הפנימי של הילדים, בתחושת השייכות שלהם, ובשמחה הפשוטה שהם מבקשים תהיה מנת חלקם. הם זקוקים לנו, לא כגיבורים שמכחישים את הקושי, אלא כמלווים שמכירים בכאב, ויודעים ליצור רגעים של משמעות, גם בתוך כל הרעש.
וחשוב שנזכור ונדע, ODT הוא לא רק משחק. הוא עשוי להיות גשר, גשר בין מה שהילד מרגיש למה שהוא לא יודע לבטא. הוא שפה המאפשרת לגוף לדבר כשאין מילים. הוא קרקע, כשאין שגרה. והוא הזדמנות לחזק את מה שנשבר, ולהחזיר לילד את התחושה שאפשר גם אחרת. ואם נצליח, דרך פעילות אחת, מבט אחד, או הקשבה אחת, לאפשר לילד להרגיש קצת יותר בטוח, עשינו משהו גדול.
