לא פעם ולא פעמיים אנחנו רואים את זה בפעילויות שלנו, ולפעמים שותקים, כי קשה לנו לדעת איך לגשת לזה. לפעמים אנחנו מקווים שזה יסתדר לבד, ולפעמים, בכנות, זה פשוט כואב מדי. אבל כאן בדיוק המקום שבו אנחנו, כמדריכים ואנשי חינוך, יכולים, צריכים ואולי אפילו חייבים להתערב.
לא ממקום מטיף, אלא מתוך בנייה ויצירה של מרחב אחר. כזה שמאפשר חוויה מתקנת, תנועה חדשה, ויחסים המבוססים לא על היררכיה ועל מי "מקובל" ומי לא, אלא על אנושיות. וכאן בדיוק נכנס ה־ODT ככלי עוצמתי להתמודדות עם התופעה הזו.
קודם כל בואו ננסה להבין את הכאב
דחייה חברתית היא לא עוד אירוע של ילדים שרבים או ילדים שמתווכחים, היא אירוע של דחייה ונתק המוביל לתסכול, כאב ופגיעות רבה.
ילד שמרגיש לא רצוי מפתח תחושת חוסר ערך, פחד מיצירת קשרים, ולעיתים גם תוקפנות או הסתגרות. הרבה פעמים, הילדים שנפגעים מדחייה לא יגידו מילה, אבל הגוף שלהם יספר הכל: במבטים, בשפת הגוף, בניסיון להקטין את עצמם או להפך, לבלוט בצורה מוגזמת.
אז כמובן שאנחנו מבינים את ההשלכות של אירוע כמו חרם אנחנו מבינים שאם אנחנו לא נעצור לזה, אם לא ניצור שינוי במבנה הקבוצה, זה רק יעמיק ועלולות להיות לזה השלכות גדולות מידי.
חברים, חרם הוא לא משחק, הוא חוויה טראומטית
לפני שאנחנו ניגשים לשיעור או לפעילות, חשוב לעצור ולהזכיר לעצמנו דבר מהותי: חרם הוא לא "ריב בין ילדים" וגם לא "שלב שכולם עוברים", חרם הוא פגיעה ממשית בתחושת הערך של הילד, בהגדרה העצמית שלו, ולפעמים גם בבריאות הנפשית שלו. בטווח הקצר, ילד שנמצא במוקד של דחייה או חרם עלול לחוות חרדה, ירידה דרסטית במצב הרוח, הימנעות מיצירת אינטראקציה חברתית, או תגובתיות יתר.
בטווח הארוך, זה עלול להפוך לדפוס קבוע של חוסר אמון, קושי במערכות יחסים, ותחושת בדידות שממשיכה גם כאשר מחליפים מסגרת. ילדים דחויים לומדים "שאין להם מקום", והמסר הזה עלול להיחקק עמוק בלבם. ולכן, האחריות שלנו היא לא רק להעביר פעילות או שיעור, אלא להתבונן, לזהות ולבחור להתערב כשצריך. לפעמים, עצם זה שאנחנו רואים את זה, מציפים את זה, ומייצרים שיח וחוויה מתקנת, אנחנו כבר משנים את כל התמונה. המודעות שלנו, כאנשי חינוך הבאים עם הילדים במגע, יכולה להיות ההבדל בין ילד שנשאר לבד, לבין ילד שמקבל מחדש מקום.
ופה נכנס ה־ODT לתמונה
היתרון הגדול בפעילות ODT הוא שהיא לא פונה ל"ראש" של הילדים, אלא ללב, לגוף, ולחוויה.
כשהפעילות בנויה ומעוצבת נכון, כל אחד בקבוצה זקוק לאחר. לא מתוך כפייה, אלא מתוך אתגר שמצריך שיתוף פעולה אמיתי. דווקא במשימות הדורשות עזרה, תיאום, פתרון בעיות או ביטוי רגשי, נוצרת קרקע חדשה של קשרים.
אנחנו רואים את זה בשטח שוב ושוב: הילד שתמיד דחו אותו, פתאום מציע רעיון שהקבוצה מאמצת. הילדה שתמיד ישבה בצד, פתאום סוחבת משימה על הגב ומובילה את החבורה.
דווקא כשאנחנו יוצרים סיטואציות שבהן ההצלחה לא תלויה בכוח או במעמד, אלא בחיבור, נוצרת תנועה חדשה.
אז איך עושים את זה בפועל?
בוחרים משימות המצריכות תלות הדדית
משחקים שבהם כל אחד מחזיק חלק מהפתרון, ולא יכול להצליח לבד לדוגמה: "מסלול עיוור" שבו אחד המכוון ואחד המנווט, "גשר אנושי" שבו כולם יכולו לעבור רק אם כל הקבוצה יחדיו ישתפו פעולה או אתגר אסטרטגי שבו כולם צריכים להסכים על תוכנית משותפת.
מתבוננים, לא רק מפעילים
התפקיד שלנו הוא לא רק להוביל את המשחק, אלא גם לשים לב לפרטים כמו: מי נותר בחוץ? מי מנסה להתקרב לא מקבל מקום? זה הרגע להכניס בעדינות משפט פשוט כמו: "אולי נצרף גם את שירה? היא חזקה בזה." או אפילו דרך מבט שמזמין.
שיקוף אחרי הפעילות בצורה לא שיפוטית
בעיבוד, אנחנו לא מצביעים על מי "עשה חרם", אלא שואלים: "האם הרגשתם מישהו שנשאר בצד?" / "היה רגע שקבוצה קטנה סגרה על עצמה. מה זה יצר?" / "איך הרגשנו כשמישהו עזר לנו מבלי שביקשנו?". השאלות פותחות שיח, והחוויה הופכת לתהליך.
לסיכום, חרמות, דחייה חברתית או נידוי, אלו לא רק תופעות שוליות של גיל ההתבגרות או "עניינים שטותיים בין הילדים", אלו חוויות המעצבות: זהות, מערכות יחסים ותפיסות עצמיות של ילדים ונערים, לפעמים לשנים ארוכות. ילד שנדחה שוב ושוב מתחיל להאמין שהוא הבעיה. ילדה שמרגישה שאף אחת לא רוצה בקרבתה, היא עלולה להתחיל להאמין שהיא באמת לא אהובה ולא ראויה לאהבה.
אנחנו, כאנשי חינוך ומדריכים בשטח, מחזיקים בידיים שלנו כוח עצום, לא רק לראות את התופעות האלה, אלא גם ליצור מציאות אחרת. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לא להיבהל, לא להסיט את המבט, ובעיקר לא לוותר על המקום שלנו בתוך הסיפור.
ODT הוא לא קסם, אבל הוא כן שפה אחרת. הוא מאפשר לנו לגעת בקבוצה, דרך משימות, אתגרים ושיתופי פעולה שפותחים לב ומחברים בין ילדים שלא בטוח שהיו מביטים אחד לשני בעיניים מחוץ למעגל המשחק. וכשהפעילות מותאמת ומונחית נכון, היא מאפשרת לכל אחד להרגיש שיש לו תפקיד, שיש לו קול, שיש לו מקום.
היא מאפשרת לילד הדחוי לחוות הצלחה בקבוצה, ולקבוצה לחוות אותו מחדש, לא כ"זה שתמיד לבד", אלא כשותף, כמוביל, כחבר. וכשזה קורה, משהו עמוק משתנה. לא רק בילד שמרגיש דחוי, אלא באקלים של הכיתה כולה.
בסופו של דבר, אחת מהשאלות הגדולות של כל ילד היא: האם יש לי מקום? רואים אותי? רוצים אותי כאן? אם נצליח, דרך פעילות אחת, דרך מילה אחת נכונה בזמן הנכון, לענות על השאלות האלה ב"כן" ברור, פשוט וכנה, עשינו את שלנו. ולפעמים, זה לא דורש הרבה. זה דורש מאיתנו להיות ערניים ועם לב פתוח.
