"רציתי לשנות את כל העולם ולא הצלחתי, אז תיקנתי את עצמי, וראיתי כיצד כל העולם משתנה יחד איתי"
מכירים את הרגעים האלו בעבודה שלנו כמדריכים שבהם אנחנו מתכננים פעילות מדהימה, עובדים קשה, מתאמצים, משקיעים ומצפים לראות איך כל ההשקעה שלנו מייצרת תהליך של ממש אצל הילדים אבל זה פשוט לא עובד?
הקבוצה לא מתגבשת, ההתנהגות לא משתפרת, ויש תחושה מתסכלת של מאמץ שלא פוגש תוצאה. במקומות האלה לרוב אנחנו נוטים להרגיש קצתל חסרי אונים. אבל אולי זו דווקא הזמנה לשאול שאלה אחרת:
במקום לשאול למה הפעילות לא משפיע על הילדים או כיצד אני משנה אותם, נשאל איך אני יכול להשתנות מולו? כיצד אני יכול להוות דוגמה אישית שבאמת תייצר השפעה עמוקה על הילדים?
כמדריכי ODT, שעובדים עם ילדים דרך תנועה, משחק ואתגר, יש לנו הזדמנות נדירה להיות לא רק מעבירי פעילות, אלא דמויות לחיקוי, מודל, השראה, דוגמה חיה. והדוגמה הזו, הרבה פעמים משפיעה יותר מכל הסבר, שיח או משחק שבעולם.
הנוכחות שלנו מדברת יותר מהמילים שלנו
ילד יכול לשכוח את כל ההנחיות שלנו, את שמות המשחקים, את ההוראות או את ההערות וההארות הבונות שנתנו לו, אבל הוא לעולם לא ישכח את ההתנהגות שלנו. איך הרגשנו, כיצד פעלנו, או יותר נכון באיזו הוויה היינו.
הילדים לא שוכחים כמה סבלנות הייתה לנו, איך הגבנו כשהוא הרגיז אותנו, איך הסתכלנו עליו כשהוא נפל, המבט, הטון, התגובה האוטומטית, אלה הרגעים שבהם עובר ערך רב ומשמעותי. אם אנחנו רוצים להשפיע ולהיות חלק מבניית דור של אנשים טובים, חזקים, קשובים, אנחנו לא יכולים רק לדבר על זה. אנחנו צריכים להיות הדבר הזה.
כשאני משתנה משהו במרחב משתנה איתי
כשאנחנו נתקלים בקושי או התנגדות מצד הילדים, יש לנו נטייה להילחם בהתנגדות שלהם. לפעמים במקום להתנגד ולנסות למשוך אותם לצד שלנו מתוקף הסמכות שיש לנו עדיף שנבדוק: מה בי נדרך כרגע? איזה חלק התכווץ בתוכי? כשילד לא משתף איתנו פעולה, זו קריאה שלנו להתבונן בעצמנו, לראות מה אנחנו יכולים לשנות, מה אנחנו יכולים לשפר בעצמנו.
כשהוא לא מקשיב, זה סימן לבדוק האם אני באמת נוכח בפעילות.
כל שינוי קטן בי, בין אם בטון, באנרגיה או בקצב, מייצר תגובה שונה גם בצד השני. חשוב שנזכור, אנחנו לא שולטים בילדים, אבל אנחנו כן משפיעים עליהם כל הזמן.
שינוי אמיתי קורה רק מתוך אותנטיות
ילדים מזהים זיוף מקילומטר. אם אני מדבר על הקשבה, אבל בעצמי קוטע אותם זה פשוט לא יעבוד.
אם אני אומר "חשוב להיות רגוע", אבל מתעצבן מכל דבר, הם ילמדו מהעצבים ומהרגשות שלי, לא מהמילים. אבל לעומת זאת, אם אני משתף אותם בתהליך שלי, אם אני מספר להם שגם לי קשה לפעמים, שגם אני מתאמן על סבלנות, שגם אני עובד על אצמי בכל רגע ורגע מחדש ומאפשר להם לראות את העבודה האישית שלי, הם מתחילים להאמין שגם הם יכולים.
הכלל הוא שפוט – ככל שנהיה יותר אנושיים, ככל שנהיה יותר אמיתיים כך נהיה יותר משפיעים!
הדוגמה האישית היא ה־ODT הכי משמעותי שיש
אנחנו בונים מסלולים, משימות, אתגרים, והכל חשוב. אבל יש אתגר אחד שהילדים רואים כל רגע: איך כיצד אנחנו מתמודדים עם קשיים ואתגרים שצפים תוך כדי היום יום. כשאני טועה מה אני עושה? כשיש ויכוח כיצד אני מגיב? כשהקבוצה לא זורמת מה אני משדר? לחץ, עצבים, תסכול או נינוחות, ביטחון ושמחה?
התגובה שלנו היא הפעילות האמיתית. הם מסתכלים, מפנימים, ולומדים, הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
לסיכום, אנחנו חייבים לזכור, כשאנחנו מבקשים לשנות ולהשפיע אנחנו חייבים להתחיל מעצמו. אפשר להעביר אינספור פעילויות, להסביר עשרות ערכים, לקרוא ספרים ולשמוע הרצאות, אבל אם לא נביא את עצמנו באמת, הילדים ירגישו ושינוי אמיתי לא יקרה.
וההפך גם נכון, אם נתחיל לשים לב לשפה שלנו, לאנרגיה, לנוכחות, ליכולת להקשיב באמת – משהו יתחיל לזוז, ראשית אצלנו, ואחר כך, גם אצלם. כי כשאנחנו משתנים, כל העולם משתנה יחד איתנו.
